שמירת הדבור

שמירת הדבור

שמירת הדיבור לא כוללת רק הישמרות מלשון הרע ורכילות, על אף שזה הדבר העיקרי. דברים רבים תלויים בדיבור, ואדם שמקדש את פיו יכול להגיע למדרגות גבוהות, כמאמר חכמים מוות וחיים ביד הלשון.
הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה הלכה ז מונה את הדברים התלויים בדיבור:
"תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח,
ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות,
מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום,
אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד? לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו, ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו,
ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן,
כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן, ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו".

ר' יוסף קיים את דברי הרמב"ם מראשיתם ועד סופם.
מספר הנכד הרב שמעון:
"כאשר סיפרתי לו על החפץ חיים שאומרים עליו שהיה מדבר הרבה ובכל זאת שמר על לשונו, הקשה עליי מהמשנה באבות. כל המרבה דברים מביא חטא וכו'.
הוא עצמו היה מדבר או דברי תורה או אהבת ישראל ודאגה לזולת ושומר על לשונו ולא מרבה בדברים".
מספר בנו הרב יהושע:
"הבת של בבא חיים [ר' חיים נחמני, בן הדודה של אבי ז"ל], דינה, כשבקשתי ממנה לספר על אבי ז"ל היא אמרה בקיצור קולע למטרה: הוא היה צדיק ולא מאריך בדברים".

בזמנים רבים, ובפרט בעשרת ימי תשובה היו מתענים תעניות דבור הוא ואשתו הצדקת עישה שתחיה ותאריך ימים. וזאת למרות שהיו מקפידים ושומרים היטב על לשונם בכל מהלך ימות השנה.
לשונו הייתה מוקדשת לדברים טובים ומועילים כמו עצות ודברי שבח וכמובן דברי תורה. ח"ו היה נזהר מאד לא לפגוע באף אחד ולא לזלזל.

מספר בנו הרב יהושע:
"כל העצות שנתן היו תמיד אמתיות ולעולם לא היה בהם שום רצון לרווח עצמי.
מילה של אבא כובדה תמיד. הוא לא הרבה לדבר. הוא הסתכל על הכל מלמעלה והתערב רק כאשר הדבר היה דורש התערבות וגם אז, האנשים יעידו שדבריו היו נאמרים מתוך אכפתיות ורצון לסייע".